זהו סיפור הלידה השני שלי. מומלץ להתחיל מסיפור הלידה הראשונה שלי

הריון שני גם בטיפולים,
הפעם מהר נקלט על הפעם הראשונה.
אנחנו בהלם מוחלט, שמחים מאוד.
ההריון מתקדם יפה, רק שהעובר נמצא במצב עכוז (החלטנו לא לדעת אם זה בן או בת הפעם).
מנסים כל מיני תרגילי היפוך בבית,
מנסים היפוך במים (אצל מור המדהימה) שלא צלח גם,
מנסים היפוך בבית חולים שגם לא צולח.
מדברת עם אחת המילדות בבית חולים העמק
שממליצה לי לזרום ולא להילחם ושעובר יצא איך שהוא צריך לצאת ומזל שדיברתי איתה…
התנגדתי נחרצות לקיסרי.

שבוע 39+4, אני עם ילד בן שנה ו4 בבית מהבוקר מרגישה צירים אבל לא סדירים.
ממשיכה את היום כרגיל,
נפגשים עם חברים, שכנים, אחר הצהרים גן שעשועים ואני עם צירים (הולכת גם עושה ציפורנים).
לא חשבתי שהלידה מגיעה…
לקראת 22:00 בלילה כבר הצירים מתחילים להיות צפופים.
מתחילה למדוד ורואה שיש דקה וחצי בין צירים לציר.
מתקשרים לסבתא לבוא לשמור על הקטן שעומד להפוך לאח גדול ובנתיים ממלאת לי אמבטיה.
מגיעים למיון יולדות בשעה 23:00
בבדיקה אני כבר בפתיחה 7.
מחברים למוניטור ואולטסאונד כיוון שהעובר במצב עכוז.
רוצים להכניס אותי לקיסרי ואני מסרבת.
לשמחתי הייתה איתי מיילדת שתמכה בי למרות התנגדות הרופא.
מחליטים ללכת לחדר לידה ולהקפיץ רופא שמיילד עכוז.
לשמחתי זה היה הרופא מעקב הריון, שלי פרופ זוהר נחום.
בשעה 00:06 נכנסים לחדר לידה,
בשעה 00:36 היפיפה מגיחה לאוויר העולם בדיוק כשפרופ' זוהר נכנס לחדר.
לידה קסומה, שונה ומיוחדת.

בשתי הלידות הייתי לגמרי מחוברת לעצמי וקשובה לגוף שלי,
לקחתי את הזמן, הייתי רגועה, ובעלי היה לצידי לתמוך, לחבק ולעטוף במלא אהבה.

אני תמיד אומרת לכל הריונית שאני פוגשת –  להקשיב לעצמה ולהיות נוכחת ופעילה בלידה שלה ולהחליט איך היא רוצה לעשות זאת.
לתכנן מראש – מחשבה יוצרת מציאות.

הסיפור של מירית רוזנר

סיפורי הלידה שלי:
אז אחרי 3 וחצי שנים של טיפולים וכמעט שכבר החלטנו ללכת לפונדקאות ההחזרה הצליחה.
היה הריון קצת מאתגר…
כבר בשבוע 24 הייתה לי התקצרות של צוואר הרחם והתחילו לי צירים,
מה שהביא לפתיחה של 1 וחצי ונאלצתי להיות בשמירת הריון.
שבוע 37+5 נכנסת לעשות פיפי- מסיימת וממשיך לנזול לי נוזל מוזר על הרגלים.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה אבל בטלפון אחד הבנתי שזאת ירידת מים.
השעה הייתה (18:22) לקחתי את הזמן התקלחתי התארגנו, תיק וכל מה שצריך.
הגעתי למיון יולדות בשעה 20:14,
היה קצת טרטור,  שלחו אותנו ללכת להביא מדבקות מהמיון הרגיל ולחזור.
בדקו במוניטור, בדקו פתיחה, אמרו עדין 1 וחצי יש לך מלא זמן והציעו לי לעבור למחלקת אם ועובר עד שתהיה התקדמות.
(השעה 21:20) עוברים למחלקה ועשו לי חוקן שזירז את העניינים מהר מאוד.
בשעה 22:00 נכנסתי לחדר לידה ובשעה 22:18 דקות הונח עלי הפלא המדהים, מעיין שלי.
אני אציין שאמרתי מספר פעמים למיילדת שאני מרגישה שהוא יוצא והיא אמרה לי זה בסדר מה שאת מרגישה ולא בדקה,
ואז בעלי בדק ואמר לה שהוא רואה את הראש.
הייתה לידה מדהימה.

רוצה לקרוא את סיפור הלידה השני שלי? לידת עכוז וגינלית בחדר לידה

הסיפור של מירית רוזנר

* טריגר: תאורים חושפניים ולעיתים קשים…

סימנים ראשונים

זה היה במהלך השירות הצבאי שלי, כשהתחלתי לחוש כאבי בטן, זה היה שירות אינטנסיבי ומשמעותי, מלא באחריות (לפחות בעיניי).

בתחילה לא כל כך ייחסתי חשיבות, אך משכאבי הבטן החלו לחזור על עצמם ולהתגבר פניתי לרופא הגדודי, שהפנה אותי לבדיקות במרפאות הצבאיות.
הרופאים מיששו את ביטני והחליטו שאין לי כלום ושום דבר,
אני בטח מנסה להוציא פטורים ממיני מטלות (מה שלא היה קרוב בכלל למציאות),
אך מכיוון שהשירות עמד להסתיים לא חשבתי על להילחם ב"טחנות הרוח" הצבאיות.

עברו הימים, השתחררתי, והתחלתי לעבוד כמוקדנית ב144 (זוכרת מה זה בכלל?) –
עבודת משמרות, מנהלת מלחיצה, יעדים לעמוד בהם ובאווירת טרום לימודים אקדמיים, סיר הלחץ הלך וגבר.
יחד איתם המשיכו ואף התחזקו כאבי הבטן.

בפניות לרופאת המשפחה, עם הפניות לבדיקות שונות (ומשונות יש לציין) היתה גם הפניה לרופא "מומחה" ברפואה דחופה.
הוא הסתכל עלי, שאל מה אני עושה בחיים, וכשעניתי בדמעות של כאב ויאוש שבשבוע הבא אני מתחילה את הלימודים באוניברסיטה,
הוא חייך קלות ואמר: "כן, את עדינה, את ג'ינג'ית רגישה, כאבי הבטן שלך הם מהתרגשות לקראת הבאות."

בדרך חזרה ממנו הביתה, בכיתי קשות לאימי, " אני יודעת מהם כאבי בטן של התרגשות, זוכרת אותם מימי בית הספר לקראת מבחנים.
אף פעם לא ביקשתי פטור בגינם. אבל הפעם אלו כאבי בטן אחרים. כאלו עוד לא היו לי!
אני ממש סובלת ואף בדיקה לא מראה מה לא בסדר אצלי, ואף רופא לא מאבחן אותי בצורה נכונה"

לומדת להקשיב לגוף ולסמוך על עצמי

הסבל הלך והתגבר, בתחילה ניסיתי לאבחן את עצמי: טוב, את לפני מחזור (ברור שהתכוונתי לווסת ); טוב, את במחזור; אחרי מחזור…
טוב את רעבה; אולי אכלת יותר מדי…
אבל כשהימים נקפו והגעתי למצב שבו כל דבר שהכנסתי לפה, הגוף דחה אותו,
כשכאבי הבטן שיתקו וקיפלו אותי ולא יכולתי כבר לנשום, זעקתי שעכשיו אני רוצה לפנות למיון. הרגשתי שמשהו ממש לא טוב קורה כאן.

כמובן שאושפזתי. מלכתחילה במחלקה כירורגית. והתחילה סדרת בדיקות ארוכה ומתישה.
במהלכן הייתי בצום וללא משככי כאבים (על מנת שלא לטשטש את מקור הכאב), הגעתי למשקל 40 ק"ג, הכרתי כבר את כל הצוות הרפואי,
התלוצצתי איתם (כל עוד יכולתי), לכל שקית עירוי שקיבלתי קראתי בשם מאכל אהוב שאליו התגעגעתי,
הגעתי למצב שבו מאחת שמפחדת לראות מחט מתקרבת אליה, הסתכלתי איך מחדירים לי אותה לווריד.

בשלב מסוים כשהגישו לי, שוב, שמן קיק לשתות כדי לרוקן לי חומר ניגודי מהמעיים, עצרתי את כדור הארץ!
ואמרתי: עכשיו, אתם פותחים לי את הבטן ובודקים מה קורה לי שם, אם אף בדיקה או הדמייה לא מצליחים להמחיש לכם, בידקו עם העיניים והידיים.
ואכן כך היה, תוך זמן קצר הובילו אותי לחדר הניתוח (לאחר שהסבירו לי ולהוריי את התהליך, המשמעות והסיכונים).

שם ניתוח שנמשך שעות רבות, בו מצאו מעיים רקובים ומחוררים, הסתיים באמירה: טוב שלא חיכינו עוד יום, זו כבר היתה ממש סכנת חיים.
הוציאו לי מטר וחצי של מעי דק נגוע ו70 ס"מ מהמעי הגס שנשלחו לבדיקה פתולוגית.

ההחלמה היתה לא פשוטה, ארוכה ואיטית, במהלכה התפתחה דלקת בתפר הניתוח,
אז הוציאו את הסיכות ונתנו להפרשות הדלקת לצאת בצורה חופשית מהבטן הפעורה.
חזרה איטית והדרגתית לכלכלה מוצקה, כמו תינוק שלומד לאכול (רק שאת הטעמים כבר היכרתי לפני והתגעגעתי אליהם כל כך),
חיזוק הגוף ושיקומו, למידה איטית והקשבה מלאה למהן יכולות הגוף שלי, הצרכים שלו, התנאים שהשתנו,
אילו תרופות מועילות ואילו לא (בלשון המעטה).

אפשר להכנס להריון וללדת עם קרוהן?

הימים והשנים עברו ונישאתי לאהוב ליבי (וזה שהוכיח את נאמנותו ומסירותו לאורך כל התקופה הקשה הזו, שהיתה).
נכנסתי להריון, כשהייתי בתקופה בה הייתי בתקופת רמיסיה (הפחתה בתסמינים של המחלה),
די שלטתי בגוף והבנתי מה נכון לי ומה פחות, מבחינת אורח חיים ותזונה.
יחד עם זאת, החששות היו כבדים, איך תתנהג המחלה במהלך ההריון?
איך אגיע ללידה כשאני, עמוק בליבי יודעת שסף הכאב שלי נמוך,
אני כאבים כבר מיציתי!
את כולם.

אין לי כוחות להתמודד שוב עם כאבים.

ומה בנוגע לשליטה בסוגרים?
עד שלמדתי פחות או יותר כיצד לשלוט ביציאות (הבלתי צפויות שליוו אותי בתקופה שלאחר הניתוח)…
מה יקרה שם בחדר הלידה?
האם לקחת משככי כאבים או לא ואם כן, איזה?
ומה בנוגע לצוותים הרפואיים?
כמה אני אמור לבטוח בהם?
הרי מצד אחד הצילו את חיי, אך מצד שני, בהתנהלות בלתי אחראית, גרמו לי לזיהום שהסתבך.

עברנו קורס הכנה ללידה (מרתון סופ"ש של הקופה) בו סיפרו לנו מה קורה בחדרי לידה, איך נותנים אפידורל,
מהו קולוסטרום ועל אילו נקודות כדאי ללחוץ כדי לקדם את הלידה.

אפילו הגוף שלי, עם הקרוהן, יודע ללדת

בהגיע יום הלידה (יומיים לאחר מעבר דירה, לילה ראשון עם מזגן עובד),
מתעוררת בבוקר ורואה דימום,
מעירה גם אותו ומתחילים להתארגן לקראת יציאה (הוא מזכיר לי, כמו שביקשתי ממנו, להתקלח לפני שיוצאים לדרך, ידעתי שאהיה מבולבלת…),
דואגים לבייביסיטר לכלבה, כי מי יודע לכמה זמן נצא מהבית,
דואגים למפתח כדי שיהיה מי שיקבל את בעלי המקצוע שאמורים לעבוד אצלנו בדירה ומתחילים בנסיעה לכיוון בית החולים שנבחר.

בדרך, פתאום אני מבינה שאני מתחילה להרגיש משהו שמזכיר כמו פעילות רחמית, התכווצויות כאלו, וזה די חוזר על עצמו,
התחלתי לתזמן וואלה, זה כל חמש דקות מתחיל, באורך של דקה,
ממש כמו שאמרו לנו בקורס ההכנה, שזה הזמן להגיע לחדר לידה.
סימן שאנחנו בסדר מבחינת התנאים, התזמון וכל הכללים.

ההתרגשות מתגברת.
כשמגיעים למיון יולדות, עוברת את כל הבדיקות והתשאולים.
ופסק הדין לגבי הפתיחה: 3 ס"מ, מופנית לחדר הלידה.
נהדר.

בדרך לחדר הלידה, במסדרון מספיקה לחוות עוד 2 צירים,
מבקשת רשות מהמיילדות לעצור ולהישען על דלפק תחנת האחיות (כמה תמימות חחח) וממשיכה לכיוון חדר מס' 5.
שם מתקבלת על ידי מיילדת חמה ומקסימה שרוצה לבדוק אותי שוב,
בעלי בינתיים רואה אותי בצירים ושואל: אולי תרצי אפידורל? חבל שתסבלי כך…
עניתי שתלוי עוד כמה זמן יש לי,
כי בינתיים אני מרגישה שאני מתמודדת היטב.

המיילדת בודקת ואני בפתיחה של 8 ס"מ (הלםםם)
ושוב הוא מציע לי אפידורל.
עניתי לו : לא זוכר מה אמרו בקורס ההכנה ללידה? מפתיחה 8 כבר לא נותנים אפידורל.
המיילדת מחייכת בצנעה ויוצאת מהחדר.

רגע, לא הבנתי, למה היא יוצאת מהחדר?
למה היא משאירה אותי לבד, אני הרי בלידה, לא?
מסתבר שיש לה עוד חדרים שבהם היא אמורה לטפל במשמרת הזו, ויולדת נוספת שצריכה אותה בדיוק עכשיו.
נשארנו רק שנינו בחדר, תמימים… ולא כל כך יודעים.
הזמן חלף והצירים מתגברים.
לפתע נכנסת חבורה של רופאים, מבקשת רשות להשאיר סטודנט בחדר.
הסכמתי. בתנאי שהוא לא נוגע בי, אמרתי.
נכנס רופא צעיר, כחול עיניים ויפה מראה, ממושמע, לא מתקרב ונצמד אל הקיר.

להתמודד עם המבוכה, הכאב והפחד

הצירים מתגברים, אני מתחילה להרגיש לחץ קוראת שוב למיילדת, ואכן, פתיחה מלאה.
הראש עדיין גבוה, והיא, המופלאה מנסה להציע לי תנוחות מתנוחות שונות: אולי תעמדי על 6 על המיטה?
(ואני נבוכה, מה דוגי סטייל? לא נעים לי…),
אולי תעמדי ליד המיטה, ותישעני עליה, כוח הכבידה יעזור?
(ואני מפוחדת, מה יקרה אם תיפול התינוקת על הרצפה?),
אז הגענו לתנוחות על גבי המיטה, שכיבה על הצד, על הגב וצירי הלחץ הולכים גוברים.
נסיונות לחיצות שמקדמות את הראש בתעלה, אך בקצב איטי, איטי מדי עבורי,
הכאבים גוברים (ואני, הרי סף הכאב שלי נמוך, כך חשבתי), עייפה וחלשה מכדי ללחוץ,
פתאום מתקרב אלי הסטאז'ר עם מטלית לחה ומנגב לי את המצח,
בעלי מהצד השני מעסה לי את הגב, וזה נעים ומרגיע ונותן לי מוטיבציה,
אני מרגישה שדואגים לי, שתומכים בי, שממש רוצים לעזור לי,
אם רק היו יכולים ללחוץ במקומי…

לפתע נכנס רופא.
גבוה, גדול, מפחיד: אם היא לא יולדת תוך 20 דקות, יהיה כאן וואקום. ו
אני נלחצת.
זה, האמת, היה הפחד הכי גדול שלי.
ידעתי כל חיי שלידת ואקום או מלקחיים היא מתכון לאסון (מסיפורים שהכרתי בילדותי), ואמרתי לא, אני נותנת כאן פייט.
הסתכלתי על השעון בכל רגע אפשרי ולחצתי.

לגלות את הכוחות שבי, ללמוד להאמין מחדש בעצמי

לחצתי בכל כוחי, גייסתי כוחות עצומים, כדי לא לאפשר לזה לקרות, קראתי לתינוקת בקול רם, ואמרתי לה, שזהו, הגיע הזמן.
אני אעזור לה לצאת, אבל היא גם חייבת לעזור לי.
זה היה חזק ואינטנסיבי, המאמצים היו כבירים, לפתע המיילדת מצעיה לבצע חתך, כדי לעזור לה לצאת.
הייתי כל כך עייפה וכאובה, רציתי להיות כבר אחרי, רציתי כבר לראות אותה ולאחוז אותה בין ידיי,
שכל החששות מחתך יזום, במקום הכי אינטימי, הושמו בצד והסכמתי, העיקר שהתינוקת תהיה כבר בחוץ.
ואכן כך היה, ברגע אחד מופלא (חצי שעה מאז שהרופא האיום איים) והיא עליי.
עור לעור, נושמת את נשימותיה הראשונות, הרטובות והחלקות, ואני לא מאמינה,
מריחה אותה, נושמת אותה ואיתה. מרגישה את חום גופה, מרגיעה את בכייה. מתחברת אליה וקוראת לה בשמה. ההתרגשות עצומה.

המיילדת מציעה לו לחתוך את חבל הטבור, זה מרגש, ממש. סימבולי כל כך.

פתאום שוב, צירים נוספים, מוציאה את השיליה.
בדיקה נוספת מראה שנשארו שאריות, צריך לבצע רביזיו, ובאותה הזדמנות גם לתפור.
מוציאים אותו ואותה מן החדר (כנראה לתינוקיה ובדרך להראות למשפחה שמחכה לי בחוץ). נותנים לי חומר מאלחש, כמה כיף לחזור לישון.
אחרי כמה דקות מתעוררת כחדשה, בכל זאת 3/4 בטן ירדה ואני כבר אמא. טריה. עוצמתית. כל כך הרבה פחדים ומחסומים צלחתי בלידה אחת.

מי יכול עלי עכשיו??

לידה טובה תלויה במידה רבה בסביבה בה היא מתקיימת.

בפשטות – לידה מתקדמת באופן טבעי בצורה הטובה ביותר כשההורמונים פועלים בצורה הטובה ביותר. הורמונים הם מאוד רגישים ומונעים על ידי מצב רגשי.

ההורמון החשוב ביותר בלידה הוא הורמון האוקסיטוצין-הורמון האהבה. אותו ההורמון שמאפשר לנו גם להגיע לאורגזמה (ומשפיע על הגוף בהתכווצויות פועמות כמו בזמן אורגזמה וברחם בזמן הצירים). ההורמון הזה אוהב תנאים שמתאימים לעשיית אהבה – אינטימיות, ביטחון, רוגע (וכל מה שעוזר לנו בד"כ בעשיית אהבה) ולעומת זאת, מדוכא במצבים של לחץ, פחד, אי נוחות, חוסר בטחון בסביבה לא מוכרת ואנשים לא מוכרים (תארי לך עשיית אהבה תחת אור פלורסנטים עז, על מיטה מוקפת מיכשור רפואי, כשמעבר לדלת ממתין צוות מומחים שפותח מדי פעם את הדלת ושואל "נו, איך אתם מתקדמים?, כמה סנטימטר הזיקפה?").

עוצמת פעולת ההורמונים בלידה חזקה בהרבה מבזמן עשיית אהבה ולכן האוקסיטוצין מצליח פעמים רבות לקדם את הלידה למרות כל ההפרעות. אבל כשהוא לא – הלידה מתארכת, נתקעת, הצירים לא מתחזקים או לא אפקטיבים, אנחנו נכנסות ללחץ, לפחדים ונזקקות להתערבויות רפואיות על מנת לסיים את התהליך הטבעי והבריא בד"כ של לידה.

מתוך המציאות הזאת, ניתן להבין שהלידה הסטנדרטית בבית החולים מאתגרת ומקשה על התפתחות של לידה טבעית טובה. מתוך הרצון ותחושת היעוד של מילדות רבות ויולדות רבות התפתחה האפשרות ללדת אחרת – בבתי חולים המאפשרים לידה בתנאים אחרים עם מילדת פרטית צמודה שיש אתה הכרות מוקדמת, במרכזי לידה שנמצאים מחוץ לבית החולים ומשלבים בין אוירת האינטימיות של הבית, אמבטיה גדולה ועוד לבין הנוכחות של מילדת מקצועית ומנוסה שמביאה אתה את הציוד המתאים וגם לידות בבית היולדת בליווי מילדת מקצועית.

הרבה יולדות חוששות מהסתבכות הלידה מחוץ לבית החולים ולכן חוששות מהאפשרות הזאת. לפניכן מחקר רציני מאוד שבדק את הבטיחות של לידות בית בארצות הברית.

בטיחות לידות הבית

האם יש מרכזי לידה מחוץ לבית החולים?
איפה אני יכולה למצוא מיילדת בית באזור שלי
באיזה בתי חולים אפשר ללדת עם מילדת פרטית?
הנה המידע וקישורים למגוון אפשרויות לידה שונות.

מרכזי לידה

מרכזי הלידה עומדים היום בבעיה.
משרד הבריאות, במסגרת הנסיונות להגביל ולהקשות על נשים המעוניינות ללדת בבית ועל מילדות הבית, החליט לאסור למילדות לקבל לידה במקום שאינו בית היולדת עצמה ומתוך כך לא לאפשר להם לקיים מרכזי לידה המיועדים לנשים שלא מעוניינות ללדת בבית חולים, אבל גם לא מעוניינות או לא יכולות מבחינה טכנית ללדת בביתן.
לכן, לא ניתן למצוא מידע רשמי בנושא וגם אני לא יכולה לפרסם מידע כזה.
אם חשוב לך ללדת מחוץ לבית חולים אבל לא בביתך, תוכלי להתייעץ על כך עם המילדת שלך ואני מאמינה שהיא תוכל לסייע לך למצוא פתרון מתאים.

לידה פרטית בבית החולים

ישנן אפשרויות משתנות במספר בתי חולים בארץ – מכיוון שהמצב משתנה לאורך התקופות -לבירור מידע עדכני, צרי איתי קשר.

לידה בבית שלכם

רשימה של מילדות בית בארץ עם המלצות.

אם יש עוד שאלות ומידע שאת רוצה לקבל על האפשרויות או רוצה לברר על האפשרויות את מאוד מוזמנת להתקשר או לשלוח מייל.

אומרים שיש שני אירועים בחיים שאנחנו לא שוכחות, את החתונה ואת הלידות.

מכירות את ההתייחסות אל יום החתונה כאילות את "מלכה ליום אחד"?
ובגלל זה את גם משלמת כמו מלכה …

10,000 ש"ח לפחות לאולם
3,000  ש"ח לדי.ג'י
6,000  לצילומים
3,000 לשמלה
1,000 לחליפה
1,500 לאיפור+תסרוקת
+טבעת, הזמנות ומי יודע מה עוד.
סה"כ – 25,00 בערך לחתונה הכי קטנה וזולה.

אבל בשביל להיות מלכה יש להם תנאים – כמה חודשים לפני את מתחילה את הדיאטה,
בחתונה את חנוטה בשמלה עם מחוך שמקשה על הנשימה,
צריך להיות נחמדים לכולם ולנשק את כל הדודות והדודים ולהזמין גם את מי שאת לא מכירה ולא רוצה לראות כי לא נעים…
להגיד תודה לכולם ולעמוד בכל כללי הטקס כדי שהחתונה תהיה כשרה ושתהיה לא פחות יפה ומרשימה מהחתונות של החברות שלך.

ועכשיו אני רוצה להציע לך להיות מלכה ליום אחד אבל לא בחתונה, בלידה שלך.

ולא מלכה שצריכה לפעול לפי כל כללי הטקס שקבעו כל היועצים אלא מלכת באדולינה אמיתית,
כזאת שעושה מה שבא לה ובטוחה שהכל יסתדר כפי שהיא רוצה וכולם יעזרו לה.

התפיסה המקובלת היא שבלידה אנחנו "מטופלות/חולות" כלומר מגיעות לבית החולים, מקבלות חלוק,
מאבדות את הזהות ונשמעות להוראות הצוות המיילד שלעיתים נחמד כמו מלאכים ולעיתים ממש לא.
אנחנו מרגישות לא נעים להגיד מה הצרכים שלנו, לא יודעות מה הזכויות שלנו,
מניחות שהרופאים יודעים יותר טוב מאתנו הכל גם אם ההחלטה היא לא רפואית אלא אישית ורגשית.

אנחנו מוותרות ומאבדות את השליטה ועל עצמנו כמרכז הלידה ומנסות "להיות בסדר" ולא להפריע.

הלידה יכולה להיות חוויה אחרת לגמרי.

בלידה אנחנו יכולות וצריכות להשאיר בחוץ את כל מה ש"צריך".

מותר להיות שמנות ולהרגיש הכי יפה שיש,
מותר ללבוש את הבגד הכי מסמורטט ונוח,
מותר להיות ערומה,
מותר לשיר,
מותר לרקוד,
מותר לגנוח,
מותר להזיע ולהפריש את ההפרשות הטבעיות שלנו בלי להרגיש בושה וצורך להסתיר,
מותר לצעוק,
מותר לבכות,
מותר לאכול ולשתות,
מותר להיות באיזו תנוחה שנוחה לנו ולא לפי מה שנוח לאחרים.

מותר להתפנק, שכולם יהיו עסוקים רק בנו, יעזבו את כל מה שעשו עד עכשיו, יבואו מהעבודה, יקומו באמצע הלילה ויבואו להיות רק אתנו.

מותר להיות חלשה, להשבר, לא להיות גיבורה, לקלל, לבקש עזרה.

מותר לקבל מסג' בארבע ידיים כי מגיע לנו, מותר להנות מכך שכולם שרים לנו, מעודדים אותנו, תומכים בנו, אוהבים אותנו, מעריצים אותנו ולהגיד בדיוק מה נעים ולא נעים לנו בכל רגע בלי להתנצל או להרגיש לא נעים.

מותר לעשות מקלחת ולגמור את כל המים החמים ואת כל הכנרת כי זה עוזר ממש.

מותר ואפילו רצוי שבן הזוג ילטף אותנו, יחבק אותנו, ינשק אותנו ולהנות הנאה שלמה בלי צורך בהדדיות ובמחשבה מה הוא צריך, להיות אנוכית לחלוטין ולהנות מזה.

מותר להחליט שרוצים להיות לבד ולא לתת חשבון לאף אחד שבא במיוחד.

בעצם – לחזור להיות ברחם, במרכז, במקום שבו כולם אוהבים אותך, דואגים לך,
שאת מוגנת ומקבלת את כל צרכייך ויכולה להיות במקום רגוע ואנוכי לחלוטין.
להתחבר לתינוק/ת שלך ולהיוולד אתו יחד. אח"כ הרי תצטרכי להפנות את כל תשומת הלב שלך אליו בכל מקרה.

זה לא אומר שהלידה לא תהיה כואבת. זה לא אומר שלא יהיו חלקים קשים.

אבל גם כשכואב וגם כשקשה את יכולה להנות מהחוויה של להיות מלכה עוצמתית,

שיולדת בדרך שלה ומקבלת את כל העזרה והתמיכה שהיא צריכה ,
באמצעים טבעיים או בכלים הרפואיים הרגילים כולל אפידורל (ואפילו ניתוח במקרה הצורך).

כן.

כל זה יכול לקרות וקורה בלידות רבות.

הלידה היא לרוב לא ארוע רפואי. אמא בריאה ותינוק בריא יכולים להוולד בלי הכרח של התערבות.
גם אשה או תינוק שצריכים השגחה מיוחדת לא צריכים לוותר על החוויה, פרט למספר דברים הכרחיים לצורך בטיחות.

זאת באמת חוויה שתזכרי כל החיים.

ויש הרבה אפשרויות שיעזרו לכם ללדת כמו מלכה.

1.      להגיע מוכנה ללידה – להתכונן באמצעות תנועה, קורס הכנה ללידה, קריאת ספרים, צפייה בסרטים כדי לדעת מה את רוצה,
להיות בטוחה מספיק בשביל לדרוש את מה שמגיע לך ולהחליט מה מתאים לך ולקבל כלים כדי ללדת באופן שמתאים לך.

2.      להכין את בן הזוג כדי שידע איך לתת לך בלידה את ההרגשה שאת מלכה.

3.      לקחת דולה שתהיה אתך ותשים אותך במרכז, תעזור, תלווה, תפנק, תעסה, תעודד ותדאג אך ורק לך. ליווי של דולה מפחית  את הסיכון לניתוח קיסרי ב-50%,מפחית את הסיכון ללידה מכשירנית (וואקום, מלקחיים) ב-40%,  מפחית צורך במשככי כאבים ובזירוזים ב-30%, מקצר את הלידות ב-25%, מעלה את הסיכוי להנקה מוצלחת ומפחיתה את שיעורי הדכדוך והדיכאון שלאחר לידה.

4.      ללדת בלידה פרטית בבית החולים – ככה שאת מגיעה עם מיילדת שאת מכירה ומכירה אותך, שתהיה אתך לאורך כל הלידה בלי ללכת ליולדות אחרות, בלי חילופי משמרות ועם יכולת להתרכז אך ורק בך ובמה שנעים לך עם כל הבטחון והאפשרויות שמספק בית החולים.

5.      ללדת במרכז לידה/בבית עם מיילדת פרטית במקום שאת מרגישה בו הכי בטוחה והכי בנוח עם כל הפינוקים והמיטה הזוגית והשקט והאינטימיות. (מחקרים הראו שבלידות בסיכון נמוך זה בטוח כמו ללדת בבית חולים).

ואת יודעת מה,

זה עולה בקושי כמו השמלה שקנית לחתונה.

1.      הכנה ללידה – 200 ש"ח- 1,500 ש"ח

2.      דולה מתלמדת (סיימה את הקורס לא מזמן ועם מעט נסיון)- 600-800 ש"ח

3.      דולה ותיקה – 2,500-3,500 ש"ח

4.      לידה פרטית בבית החולים – 2,700-4,200 ש"ח

5.      לידת בית/לידה במרכז לידה – 4,500 – 12,500 ש"ח

לא שווה?

ורק בשביל שתדעי, המדינה משלמת כ 13,000 ש"ח לבית החולים בעבור כל לידה שמתבצעת אצלו.

אם רק נתאגד ביחד ונדרוש את הדבר הכי הגיוני,
שתהיה לנו את האפשרות לשלם באמצעות הסכום הזה בשביל ללדת בדרך שאנחנו בוחרות,
גם נוכל לקבל את כל האפשרויות האלה בחינם ובאופן נגיש לכל אשה, כפי שראוי ונכון במדינה מפותחת.

אם יצא והתוכנית שלך היא לידה בחורף – אספנו לך כמה טיפים שימושיים.

1. זה לא הזמן ללדת עם דולפינים. סתם, אם במקרה חשבתן על זה.
2. בשלי הרבה אוכל טעים ומחמם שאפשר להקפיא
   כדי שיהיה לכם בימים הראשונים אחרי הלידה.
   כך תוכלי להנות ממרק עשיר וחם, קציצות או פשטידה בלי להשקיע זמן בבישול (בכל מקרה לא יהיה לך זמן לזה).
   אם את לא אוהבת לבשל – בקשי מהמשפחה, מחברים או פשוט תקני ממקומות שמכינים מזון ביתי.
   יש אפילו נשים שפתחו עסק של בישול אוכל לנשים אחרי לידה ויכולות לספק לך קופסאות מלאות אוכל טעים, מזין וטוב ישר למקרר.
3. שמרי על הבריאות לפני הלידה – אין דבר מבאס כמו להגיע ללידה עם אף סתום, שיעול, או חום.
   החורף מגביר את הסיכון למחלות ואת צריכה להקפיד במיוחד לנוח יותר,
   לטפל בסימני מחלה בשלב המוקדם ואולי גם לקחת טיפולים מחזקים לרפואה מונעת.
4. הוסיפי לתיק:

   טישו! שיהיה לך משהו רך לנגב אתו את האף.

   תרמוס – ככה בן הזוג (וגם את) תוכלו לשתות משקה חם וטעים בלי ללכת לחפש במסדרונות בית החולים מכונה לממכר משקאות
   ובלי לבזבז הון על שתיה גרועה.

   שפתון לחות  – יכול לעזור מאוד בלידה באופן כללי ובמיוחד בחורף כשהאויר יבש.

   משהו חם ונוח לזמן האשפוז – טרנינגים חמים וטובים עם גומי שלא לוחץ או כותנות סבתא חמות שמגיעות עד לרצפה.

5. קחי אתך כרית חימום למיקרו – כרית חימום היא אחד הפטנטים המעולים לזמן הלידה
   ואם שמים אותה על האזורים הכואבים היא יכולה להפחית מאוד את הכאבים, להרגיע ולהקל.
   בחורף – ערכה אפילו עולה במיוחד.
   אפשר לחמם לפני הנסיעה ולשבת אתה בצירים בדרך, אפשר לבקש מהמילדת לחמם אותה במטבחון שלהם (אני עושה את זה כל הזמן בליווי לידות).
   *אם אין כרית חימום אז בקבוק חם כמו שהיה לנו פעם יעשה את העבודה.
   זה גם יותר פשוט למקרה שלא יסכימו לחמם לכם את כרית החימום במיקרו כי כמעט תמיד יש מתקן מים חמים למלווים מחוץ לחדרי הלידה.
6.  דאגי שהדוד דולק כבר מתחילת הצירים כדי שיהיו הרבה הרבה מים חמים למקלחת בכל השלב שאת בבית.
7.  אמנם בחוץ קר אבל אי אפשר לדעת איך יהיה לך בחדר לידה.

   חדר הלידה ממוזג ולנשים בלידה יכול להיות קר מאוד וגם חם מאוד.
   קחי איתך עליונית חמה שתוכלי לשים עלייך בזמנים שקר
   וגם מגבות שאפשר לטבול במים קרים ולשים על המצח או הגוף כדי לקרר.
   בכל מקרה קחי עוד זוג גרביים חמים לרגע שאחרי הלידה.

8. סעו בזהירות!
   נכון, את יולדת, צירים באוטו זה דבר לא נעים, בן זוגך לחוץ במושב הקדמי,
   הריכוז שלו נע בין הגניחות שלך לבין הרצון להגיע כמה שיותר מהר.
   אבל, הנסיעה בחורף יכולה להיות מסוכנת ועדיף ללדת בצד הדרך בבטיחות מאשר להקלע לתאונה.

   מומלץ לשקול את האפשרויות הבאות:

   • לצאת מהבית בשלב יותר מוקדם כדי לנסוע רגועים יותר ולבלות באזור בית החולים או בבית החולים בידיעה שעדיין אין לחץ להכנס לחדר לידה.
   • לדאוג שיהיה לכם נהג – אבא, אמא, אחים או חברים קרובים יכולים להתאים למשימה וכנראה שיסעו בצורה הרבה יותר רגועה מאשר האבא הטרי.
   • להזמין מונית או אמבולנס – שמישהו מנוסה ולא מעורב יסיע אתכם.
9. אל תשארי סגורה בבית יותר מדי אחרי הלידה –
   נכון שגם ככה קשה לצאת עם תינוק מהבית, נכון שבחורף כל מה שבא זה להתכרבל מתחת לשמיכה
   אבל זה גם מגביר את הסיכון לדכאון אחרי לידה.

   אמא אחרי לידה צריכה חברה, שמישהו יקשיב לה, יחלוק אתה את המטלות האינסופיות, להתאוורר קצת.
   תדאגי שיבואו הרבה לבקר או הלבישי את התינוק היטב וצאי,
   גם אם זה יום מאוד סוער, תמיד אפשר למצוא חברה או פעילות לאמהות ותינוקות שיהיו תרוץ טוב לצאת קצת.

10.  אם את מסתובבת בבית עם גופיה ומזיעה – סימן שחיממת יותר מדי.
    לתינוקות אין ויסות טמפרטורה טוב, זה נכון גם על קור וגם על חום. שימו לב לא לחמם אותם יותר מדי.