אם היינו יודעות כמה כוחות יש לנו.

התחלה

 06:30 היא מתקשרת בדיוק אחרי שהתעוררתי, היתה ירידת מים. עוד אין צירים. נוסעים לפוריה.

אני מתכננת את היום מחדש. צריכה להערך לכך שאסע באמצע היום. אי אפשר לדעת אם הצירים יתחילו בקרוב או שיש עוד זמן

08:00 המים קצת מקוניאלים, אין צירים, רוצים לתת לה זירוז.

אני יודעת שפיטוצין יכול לגרום לצירים חזקים תוך פחות משעה ולי יש כשעה נסיעה. לא מחכה ונוסעת.

כשאני מגיעה עוד לא חוברה לזירוז, יש זמן ושקט, מסתובבים, עולים יורדים במדרגות.

תנאי פתיחה מאתגרים:

• לידה ראשונה
• תינוקת עם הערכת משקל של 3.700 לפני יומיים (תיקון מהערכת משקל אחרת מאותו היום שהיתה 4.200!). היא דווקא שמחה שזאת תינוקת גדולה והיתה בטוחה ביכולתה ללדת אותה.
• ירידת מים מקוניאלים
• בלי צירים
• אח"כ נגלה גם שהתינוקת במצג עורף לאחור (הפוך מהדרך בה רוב התינוקות פונים – תנוחה שמתאגרת מעבר באגן ומגבירה כאבי גב תחתון)
• זירוז עם פיטוצין.

מערך הכוחות:

יולדת אחת עירנית, חייכנית ומכוונת מטרה.  בתהליך ההכרות וההכנה שעברנו ביחד למדתי להכיר אותה, יודעת מה שהיא רוצה, בטוחה בעצמה וביכולתה, יודעת להגיד מה מתאים לה ומה לא.

בן זוג נרגש ודואג (הוא הולך להיות אתה אבל לא בשלבים החשופים, כך סוכם בינהם מראש)

אמא שלה נרגשת אבל רגועה

אני – הדולה, גם אני מתרגשת ומאחלת לנו שהלידה תתקדם במהירות.

 כל הצוות שפגשנו היה מקסים, רגיש, פתוח, מתחשב, תומך ומקצועי. איזה כיף.

חדרי הלידה

המחלקה מלאה, שומעים קולות של לידות סביבנו, צעקות מתחזקות ובסוף בכי תינוק.

שעת חילופי משמרות, הצוות עמוס, נותנים לנו עוד זמן של שקט לפני המאמץ.

החדר גדול, מרווח, נעים, מיטה, כורסא שנפתחת למיטה, כסא, שרפרף וחלון לשדות ולחום שבחוץ.

הזירוז

מתחילים במינון הכי נמוך ועולים בהדרגה. הצירים לא מזדרזים להתחזק. קרובים אבל עוד לא מכאיבים, רק יותר מאוחר יתחילו להיות חזקים יותר ויותר, כואבים ומקדמים אותנו.

האינפוזיה שביד מציקה ממש ומגבילה את השימוש ביד הזאת, כל תמרון לאורך הלידה יצטרך להעשות בהתחשב בצינורות ובעמוד האינפוזיה, כל טיול לשירותים ילוווה ב"כלב האינפוזיה" עם הרצועה שלו שמחוברת ישר לוריד.

רק בסוף השלב הראשון יתנו לה, לבקשתה החוזרת, שחרור זמני וההקלה תהיה גדולה.

המוניטור

המוניטור יציב מדי ובשילוב המים המקוניאלים גוזר עלינו חיבור כמעט מתמיד אליו.

כל תזוזה מפריעה לו לקרוא. היא מחזיקה אותו, אני מחזיקה אותו, המילדת באה לתקן.

יופי, הוא קורא טוב.

כואב, משנים תנוחה

ו…

שוב הוא לא קורא. שוב מנסים להזיז ולתקן, ציפצוף ארוך – תכף תבוא המילדת לחבר אותו מחדש.

תנסי לשכב, זה כואב, אולי בתנוחה הזאת, אולי באחרת.

אבל למרות הכל הם הולכים אתנו – בישיבה על המיטה, בשכיבה על הצד, קצת על הכדור, קצת על הכורסא, בעמידה ליד המיטה או בעמידת שש.

קורא, לא קורא, קורא, לא קורא.

בסוף תגיע ההצלה – מוניטור פנימי. סוף סוף אפשר לזוז כמה שרוצים בלי שזה יפריע למוניטור.

הדופק תקין.

תנוחה ותנועה

ניסינו הכל.

חלק מהזמן כדי לקדם את הלידה והצירים, חלק להקל על הכאב.

משתדלים להיות זקופים – השכיבה העלימה לנו בהתחלה את הצירים.

ישיבה נוחה, עמידת שש גם. הכדור נחמד.

להשען על המיטה זה מקל אבל קשה עם היד והאינפוזיה.

עמידת שש ולהשען על גב המיטה זה מצוין.

לפעמים שוכבים קצת על הצד כדי לנוח.

נסי גם אסימטריה, תרימי את הרגל הזאת, עכשיו את השניה.

צריכה לשירותים – יופי! זאת הזדמנות להשתחרר קצת מהמוניטור, קחי את הזמן, תסובבי קצת.

כל הלידה היא הסתובבה – גם כשכבר היה קשה – היה היתה מוכנה לנסות את מה שצריך בשביל לקדם, בשביל להקל.

זה עבד!

התינוקת התברגה למצג עורף לפנים והתברגה לה לאטה במורד האגן.

מזל, או יותר נכון, תוצאה של עבודה קשה אבל זה מה שמרחיק אותנו מקיסרי ומקרב אותנו ללידה רגילה.

הלידה מתקדמת.

הצוות משתף פעולה עם הכל, מעודד ומאפשר את כל התנוחות – המיילדות היו נפלאות.

הפתיחה

מתקדמים.

שלושה ס"מ,

חמישה ס"מ,

שבעה ס"מ – הצירים כבר חזקים.

"אני לא יכולה"

ואנחנו מעודדים. המילדת המקסימה אורית מעודדת שוב ושוב "את יכולה" ואנחנו ביחד צוות עידוד ובידור.

תסתכלי עלי, שבעה ס"מ זה קרוב לסוף השלב הראשון, זה יתקדם מהר, לפי איך שהתקדמנו עכשיו עוד שעה אנחנו בלחיצות.

זה לקח יותר.

היא הרגישה צורך ללחוץ ועוד מוקדם מדי. חוששים מבצקת ומנחים לא ללחוץ, מחפשים תנוחות שיקדמו את הפתיחה, שיפחיתו את הצורך ללחוץ, נותנת לה להריח שמן תפוז.

בסוף, עם המוניטור הפנימי, שחררו אותנו סוף סוף מהאינפוזיה והלכנו למקלחת – זה עשה את העבודה.

המקלחת

היא עשתה שטיפה זריזה קודם אבל זה לא היה להתמסר.

עכשיו הלכנו למקלחת כדי להתמסר.

החלוק – שבהתחלה נשמר בקפידה להסתיר את הכל – כבר לא מעניין אף אחד.

היא על הכסא במקלחת, אני מכוונת את הטוש לגב התחתון ומעל הראש, נותנת לה להשען עלי בזמן הצירים, מזכירה לה לנשום, לשאוף, להרגע, להרפות.

אמא שלה אתנו תומכת בה ועוזרת.

זה עוזר!

חבל שלא יכולנו קודם.

המים מקלים מאוד על הכאב, מאפשרים להרגע מחדש, להכנס לנשימות, לסיים את השלב הראשון ולהגיע לפתיחה מלאה.

היא עוברת מ"אני לא יכולה" לנשימות עמוקות בכל ציר.

אח"כ, כשיגיעו צירי הלחיצה היא תגייס עצמה עם כל ציר ב"יאללה" מכוון מטרה – יש לה את כל הכוחות רק שהתינוקת תצא.

משככי כאבים

בהתחלה לא היה צריך

אח"כ הספיק המסג', הנשימות והתנועה

ואז כבר היה קשה.

"אני לא יכולה" היא צועקת בצירים

"את יכולה" "את נהדרת" הזכרנו לה בכל ציר. המיילדת ואני תומכות בה, מזכירות לה שאם היא רוצה משהו היא צריכה רק לבקש. נמנעות מלהזכיר במפורש את האפידורל, יודעות שאם היא תרצה היא תגיד את זה בעצמה.

אולי בכל זאת אפידורל?

המילדת ואני מסבירות שזה כבר קרוב לסוף, למה לקחת עכשיו (היא אומרת שאם היתה יודעת אז שזה יקח יותר אז היתה לוקחת אבל אי הידיעה אפשרה לה ללחוץ בלי הפרעות האפידורל).

אפשר לנסות גז צחוק – היא מוכנה.

שאיפה עמוקה בכל ציר – זה עוזר.

אח"כ היא לא מוכנה להפרד מהמסיכה. בכל ציר שולחת את ידה כטובעת שנאחזת ביד מושטת ושואפת את גז הצחוק. מעבירים עוד ועוד צירים.

והמים – אוי המים. חבל שיכולנו להשתמש בהם רק כל כך מאוחר.

אני מחכה ליום שיהיו בבתי חולים מוניטורים שאפשר להשתמש בהם במים כמו המוניטורים של מילדות הבית.

ממשיכים להתקדם.

הלחץ באגן חזק – התינוקות מתברגת.

אני והמיילדת מפעילות לחץ על שתי העצמות שבצידי האגן, לוחצות, מטלטלות – זה עוזר מאוד.

הצוות מתפעל מהיולדת שיולדת עם זירוז וללא אפידורל. אח"כ יבואו להביע שוב את הערכתם כשתהיה מאושפזת במחלקת היולדות.

בן הזוג

נמצא שם כל הזמן. בהתחלה ממש אתה, יוצא כשבודקים, חוזר כשמסימים.

כשהלידה מתקדמת מתמקם מעבר לוילון. מודאג, מעודד, מעריץ אותה על הכוחות שלה. אוהב אותה כל כך.

אחר כך, כשיוציאו את התינוקת מהחדר ועוד לא יתנו לנו להכנס (תופרים) הוא יעיף בה מבט קצר ויחזור לעמוד מתוח כמו מיתר שעומד לפקוע, אכול דאגה, אוהב עד כלות עד שיאפשרו לו לראות אותה ולדעת שהכל בסדר. מחסום הדמעות נפרץ והן זולגות. ככה היו כמעט כל האבות בלידות שליוויתי.

הוא יעריץ אותה ואת האדמה שהיא דורכת עליה עוד הרבה זמן על המאמץ והאומץ שלה.

הלחיצות

אחרי המקלחת – חוזרים להבדק.

פתיחה מלאה! סוף סוף אפשר ללחוץ.

המשמרת התחלפה – המילדת, בקול רך ורגוע מנחה אותה וממשיכה לתמוך בשינויי התנוחות שלנו. מעודדת אותה בכל לחיצה ומסייעת מאוד.

בלחיצות היא בכל הכוח. חלק מהזמן על הצד, חלק מהזמן על שש, חלק מהזמן על הגב עם רגליים לבטן.

בין לחיצה ללחיצה ממש מנמנמת.

זה באמת הרבה יותר קל שאפשר ללחוץ את הכאב החוצה. הרבה יותר קל מהנסיון לסבול אותו עד שיעבור.

הרופאה שם אתנו, סופיה, מקסימה, רגועה, מעודדת, מדברת בגובה העיניים ועוקבת בגלל הסיכון שבהערכת המשקל הגבוהה, המים המקוניאלים וירידות הדופק שמופיעות מדי פעם.

מתקדמים אבל זה לוקח זמן. כבר יותר משעתיים.

הראש כבר כמעט פה אבל צריך עוד ללחוץ.

"אנחנו צריכים להתחיל להתכוננן לואקום, נתן לך עוד לנסות עד הרגע האחרון אבל עוברים לחדר הניתוח  שנמצא במחלקה,שם זה המקום בו עושים ואקום כשצריך".

פעם ראשונה שאנחנו נפרדים. היא עם הצוות, אנחנו כולנו מחוץ לחדר ממתינים בלחץ.

הסוף

התינוקת יצאה!

20 שעות מאז ירידת המים.

בלי ואקום! היא לחצה בכל הכוח והצוות עזר.

3.850 ק"ג של מתיקות. תינוקת בריאה ומתוקה.

אנחנו עוד מחכים שיסיימו לתפור את החתך. לא היתה ברירה. סה"כ יצאנו יחסית בזול.

אני תוהה לעצמי האם זה היה מסתיים כך אם היא היתה עם אפידורל, אם לא היינו מחליפים כל כך הרבה תנוחות, אם לא היה הצוות התומך והמקצועי שליווה אותנו לאורך כמה משמרות.

נפרדת מהם (03:00), עייפה, נרגשת, מלאת התפעלות על הכוחות שלה, על הצוות המקסים, על הקסם שבלידה, רוצה כבר לחזור אל התינוקת שלי שישנה לה בבית.