לידה טובה תלויה במידה רבה בסביבה בה היא מתקיימת.

בפשטות – לידה מתקדמת באופן טבעי בצורה הטובה ביותר כשההורמונים פועלים בצורה הטובה ביותר. הורמונים הם מאוד רגישים ומונעים על ידי מצב רגשי.

ההורמון החשוב ביותר בלידה הוא הורמון האוקסיטוצין-הורמון האהבה. אותו ההורמון שמאפשר לנו גם להגיע לאורגזמה (ומשפיע על הגוף בהתכווצויות פועמות כמו בזמן אורגזמה וברחם בזמן הצירים). ההורמון הזה אוהב תנאים שמתאימים לעשיית אהבה – אינטימיות, ביטחון, רוגע (וכל מה שעוזר לנו בד"כ בעשיית אהבה) ולעומת זאת, מדוכא במצבים של לחץ, פחד, אי נוחות, חוסר בטחון בסביבה לא מוכרת ואנשים לא מוכרים (תארי לך עשיית אהבה תחת אור פלורסנטים עז, על מיטה מוקפת מיכשור רפואי, כשמעבר לדלת ממתין צוות מומחים שפותח מדי פעם את הדלת ושואל "נו, איך אתם מתקדמים?, כמה סנטימטר הזיקפה?").

עוצמת פעולת ההורמונים בלידה חזקה בהרבה מבזמן עשיית אהבה ולכן האוקסיטוצין מצליח פעמים רבות לקדם את הלידה למרות כל ההפרעות. אבל כשהוא לא – הלידה מתארכת, נתקעת, הצירים לא מתחזקים או לא אפקטיבים, אנחנו נכנסות ללחץ, לפחדים ונזקקות להתערבויות רפואיות על מנת לסיים את התהליך הטבעי והבריא בד"כ של לידה.

מתוך המציאות הזאת, ניתן להבין שהלידה הסטנדרטית בבית החולים מאתגרת ומקשה על התפתחות של לידה טבעית טובה. מתוך הרצון ותחושת היעוד של מילדות רבות ויולדות רבות התפתחה האפשרות ללדת אחרת – בבתי חולים המאפשרים לידה בתנאים אחרים עם מילדת פרטית צמודה שיש אתה הכרות מוקדמת, במרכזי לידה שנמצאים מחוץ לבית החולים ומשלבים בין אוירת האינטימיות של הבית, אמבטיה גדולה ועוד לבין הנוכחות של מילדת מקצועית ומנוסה שמביאה אתה את הציוד המתאים וגם לידות בבית היולדת בליווי מילדת מקצועית.

הרבה יולדות חוששות מהסתבכות הלידה מחוץ לבית החולים ולכן חוששות מהאפשרות הזאת. לפניכן מחקר רציני מאוד שבדק את הבטיחות של לידות בית בארצות הברית.

בטיחות לידות הבית

האם יש מרכזי לידה מחוץ לבית החולים?
איפה אני יכולה למצוא מיילדת בית באזור שלי
באיזה בתי חולים אפשר ללדת עם מילדת פרטית?
הנה המידע וקישורים למגוון אפשרויות לידה שונות.

מרכזי לידה

מרכזי הלידה עומדים היום בבעיה.
משרד הבריאות, במסגרת הנסיונות להגביל ולהקשות על נשים המעוניינות ללדת בבית ועל מילדות הבית, החליט לאסור למילדות לקבל לידה במקום שאינו בית היולדת עצמה ומתוך כך לא לאפשר להם לקיים מרכזי לידה המיועדים לנשים שלא מעוניינות ללדת בבית חולים, אבל גם לא מעוניינות או לא יכולות מבחינה טכנית ללדת בביתן.
לכן, לא ניתן למצוא מידע רשמי בנושא וגם אני לא יכולה לפרסם מידע כזה.
אם חשוב לך ללדת מחוץ לבית חולים אבל לא בביתך, תוכלי להתייעץ על כך עם המילדת שלך ואני מאמינה שהיא תוכל לסייע לך למצוא פתרון מתאים.

לידה פרטית בבית החולים

ישנן אפשרויות משתנות במספר בתי חולים בארץ – מכיוון שהמצב משתנה לאורך התקופות -לבירור מידע עדכני, צרי איתי קשר.

לידה בבית שלכם

רשימה של מילדות בית בארץ עם המלצות.

אם יש עוד שאלות ומידע שאת רוצה לקבל על האפשרויות או רוצה לברר על האפשרויות את מאוד מוזמנת להתקשר או לשלוח מייל.

כמה פרטי רקע:

לרימון יש אח גדול, יובל, כמעט בן 3 שנולד בלידה שמחה שרובה התקיימה בבית (עד 9 ס"מ) בליווי של דולה שהיא גם מילדת, ונמשכה בבית החולים לפי התוכנית המקורית כשהמילדת משמשת כמילדת פרטית.

אני הייתי מעוניית בלידת בית עוד מהלידה הקודמת והשילוב של בית החולים היתה פשרה עם בן זוגי.

ללידה הזאת באנו בידיעה שהולכים ללדת בבית והבחירה הטבעית היתה מינדי שאתה היינו בקשר עוד בשלב ההתלבטות של הלידה הקודמת ושאני מיודדת אתה כבר כמה שנים מאז התחלתי לעסוק בעצמי בתחום.

הפעם החלטנו גם לא לדעת את מין העובר ונתנו את שם ההריון "קינדר" – שמשלב בין מוטיב ההפתעה (של ביצת קינדר) ואת המילה "ילד" בגרמנית. אי הידיעה הוסיפה לנו עוד שעשוע במהלך ההריון. יש לציין שרובם הימרו על בן וכנראה דווקא בגלל זה אני ורני דיברנו אל קינדר בלשון נקבה בחודשים האחרונים. רק יובל התעקש שיש לקינדר פין ושהוא בן.

ההריון התפתח לו ביחד עם העסק שלי והתבקש לחכות בסבלנות ולא לעורר יותר מדי עניינים כי היה לי מאוד חשוב לתת לעסק סוף סוף פוש רציני.

התאריך המיועד היה ה 19.9, יום אחרי יום כיפור ואני הודעתי שאני לא יולדת לפני. קבעתי לי עבודה בכל החצי הראשון של ספטמבר והמשכתי לתת גז עד יום חמישי שלפני יום כיפור (שהיה בסוף השבוע) ואז הודעתי שאפשר ללדת אם כי עדיף, אם אפשר, לחכות עד אחרי יום כיפור. וקינדר באמת חיכתה.

ביום שני- ה 20.9, בערך ב10:00 בבוקר, בעודי מפוררת רימונים כדי שיהיה לי פינוק אחרי הלידה, התחילו הצירים. כאבים בגב התחתון שמופיעים בערך כל 20 דקות. אחרי שראיתי שבאמת הם חוזרים ועקביים התקשרתי לרני ועדכנתי אותו והוא בא הביתה. ראיתי שזה לא מתקדם הכי מהר והמשכתי בענייני אחרי שעדכנתי את מינדי. מינדי אמרה שאודיע לה ברגע שיש שינוי.

הצירים באו והלכו, לפעמים כל 15 דקות, לפעמים רק פעם בשעה ובכל פעם באורך של בין 20 ל 40 שניות. בניגוד ללידה הקודמת, הצירים היו כואבים למדי כבר בשלב הזה. בינתיים המשכנו עם הרימונים ואח"כ עברתי להכין מלאי לביבות (כחלק מהפרויקט למלא את הפריזר לקראת הימים שאחרי הלידה).

ב16:30 בערך, חברה החזירה את יובל מהפעוטון ובילינו ביחד. סיפרנו לו שקינדר רוצה לצאת ושהוא דוחף. הבנו שהלידה תתרחש לפני שעת ההרדמה והחלטנו לשלוח את יובל לסבא וסבתא. ב 19:00 הגיע האח הצעיר של רני לקחת את יובל לסבים ונפרדנו בהבטחה שמחר יובל יוכל לראות את קינדר.

בשעה האחרונה לפני שיובל נסע כבר הרגשתי חסרת סבלנות ןבעצם עצרתי במידה מסוימת את הלידה. הצירים עדיין היו די מרוחקים – כל רבע שעה בערך אבל היו כ 40 שניות וכואבים.

מיד אחרי ששלחנו את יובל הודענו למינדי שהיא יכולה לצאת אלינו. אני עברתי לתודעת לידה, נכנסתי למקלחת, רני סידר בינתיים מזרונים על הרצפה בסלון הביא את כדור הפיזיו והפוף, ופינה מקום לבריכה שמינדי תביא.

הגוף הגיב מיד והצירים הפכו להיות כל 5 דקות ובמהירות כל 3 דקות ולתחושתי הרבה פעמים כמעט ברצף כי גם בין השיאים של הצירים היה המשך של ההתכווצות.

אני נשענת על הכדור בעמידת 6 וכל ציר רני עושה לי מסג' חזק בגב לפי ההנחיות שלי ואני נוהמת נהמות ארוכות בין הנשימות העמוקות. זה בהחלט היה ממש כואב. בין הצירים אני מרפה על הכדור או יורדת לעמידת ברכיים חזה (עמידת שש כשהראש והחזה נשענים על כרית ונמוכים מהאגן), חלק מהזמן עוצמת עיניים ופשוט נושמת ונחה. הרגשתי שזה הולך מאוד מהר.

בין הצירים אני מודיעה: "זה החלק שהדחקתי".

כשמינדי מגיעה אנחנו כבר בשלב אינטנסיבי ורני כמעט לא יכול לזוז ממני. עם מינדי מגיעה גם אפרת, מילדת מתלמדת שאישרנו למינדי לצרף ללידה כדרך לקדם את לידות הבית.

מינדי בדקה את הדופק במוניטור (מוניטור ידני שדומה קצת למקל של האולטראסאנד), זה לקח רק רגע והיה הרבה יותר נעים מאשר המוניטור בחדר הלידה בלידה הקודמת שממש הציק לי והכאיב לי.

אח"כ היא רצה להוריד את הציוד מהרכב ואני כל הזמן תהיתי האם היא תספיק למלא את הבריכה.

עוד כמה צירים ופתאום משהו פקע שם והרגשתי את הפקק הרירי ומעט מי שפיר יוצאים. הראש כבר היה נמוך ורוב המים נשארו סגורים בפנים (כמו בלידה עם יובל).

מינדי שאלה אותי אם אני רוצה לבדוק מה המצב ואני הכנסתי אצבע אחת והרגשתי את הראש.

בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להתחיל ללחוץ והודעתי למינדי.

קצת אחרי זה הבריכה כבר היתה מנופחת ועם מעט מים ועברתי פנימה, המים עוד היו נמוכים, אני עמדתי על הברכיים ונשענתי עם פלג הגוף העליון על דופן הבריכה. רני מאחורי עושה לי מסג' ומכוון את הצינור שממלא את הבריכה על הגב התחתון שלי – וזה היה נעים.

התחושה היתה המאבק בין הצורך והרצון ללחוץ ובין התחושה שככל שאני לוחצת יותר זה כואב יותר. ידעתי שזה קרוב לסוף ופשוט לחצתי באמת בלי ממש יכולת להתנגד.

בין לבין מינדי בדקה עוד פעמיים דופק ודאגה למשות מהמים עם מסננת את הקקי – שבאופן טבעי יצא. לא היה אכפת לי בכלל.

בשלב מסוים המים החמים נגמרו כשהבריכה מלאה חלקית. מינדי אמרה לי שאני צריכה להחליט אם אני מגביה את הטוסיק מעל המים או מתכופפת מתחת למים כדי שקינדר לא יצא לאויר ואז יכנס מים והציעה שאעבור לשכיבה.

נשכבתי על הצד כשאני נשענת עם הראש על רני. הרגשתי את הראש מתחיל את שלב ההכתרה. זה היה ממש כואב אבל ממש קרוב לסוף. שמתי כל פעם את היד להרגיש. בניגוד לרצון להמנע מהכאב לחצתי כמה שאפשר עם הציר והיא יצאה! השעה 21:15 – שעתיים ורבע מאז ששלחנו את יובל בסה"כ.

מינדי תפסה אותה ושמה אותה עלי ואני, אחרי ההלם הראשוני, בדקתי מה יש בין הרגליים וממש שמחתי לגלות שזאת בת.

בדיוק אז מאיה נותקין – המילדת המגבה הגיעה גם (בשלב האחרון רצוי שתמיד יהיו שתי מיילדות כדי שיהיה מי שיטפל ביולדת ומי בתינוק אם יש בעיות).

רימון נולדה עגולה וורודה (שלא לומר אדומה) עם אפגר 10 מההתחלה.

התחבקנו לנו ביחד ורק אחרי כמה זמן בדקנו שחבל הטבור כבר לא פועם ומינדי חתכה.

אח"כ עברתי לכריעה כדי להוציא את השליה. זה לקח עוד זמן. נשענתי שוב אחורה ומינדי התערבה יותר בפעם הראשונה בלידה ובשילוב של לחיצה שלי, לחיצה שלה על הבטן ואחיזה בחבל הטבור השליה יצאה.

יצאנו מהמים להתאוששות והנקה ארוכה.

מינדי בדקה אותי – יש קרע ארוך אבל שטחי. התייעצות בין מינדי ומאיה. הקרע לא מדמם. מינדי מתייעצת איתי אם אני מעדיפה עם תפירה או בלי תפירה. אני כמובן ויתרתי על תענוג התפירה. גם ככה הבדיקה של האזור ממש כאבה ואני מאמינה גדולה בעדיפות ההחלמה הטבעית אם אין סיכון.

התפנינו לשקילה – 3.300 ק"ג.

טלפון להורים של רני לבשר להם וליובל שהתעקש שנולד לו אח ולא אחות (לקח לו עוד יום וחצי לקבל שזה בת).

עברנו למיטה וכל הזמן הזה רימון (שעוד לא קיבלה את שמה) ממשיכה לינוק ולא מתעייפת.

בסוף התפניתי להתקלח. נפרדנו ממינדי אחרי תדרוך ובאחת בלילה הצלחנו ללכת לישון.- עייפים ומרוצים.

בסיכום-

קודם כל קשה לסכם.

היה שונה מהלידה הקודמת.

היה כואב, היה אינטנסיבי ומהיר (רק אחרי שזה התחיל לזוז), היתה לי תמיכה מעולה מרני, היה לי בטחון מלא בעצמי, ברני ובמינדי – לרגע לא דאגתי. יעתי שאני יכולה והולכת לעמוד בזה. אני לא הולכת למות, התחושות הן טבעיות ויש לי את הכוחות.

בין הצירים עדיין יכולתי לחייך.

אני הובלתי את הלידה שזה מה שרציתי וסיכמתנו עם מינדי – לא עברתי אפילו בדיקה פנימית אחת ולא קיבלתי הנחיות מה לעשות ומתי או איך ללחוץ.

אני שמחה שהיינו בבית ולא במרכז הלידה אם כי חבל שלא הצלחנו למלא יותר את הבריכה.

רני אומר שהיה לו יותר נעים הפעם מבלידה הקודמת ובכל מקרה, עבר דרך ארוכה מההסתייגות הראשונה שלו מלידות בית לתממיכה הנחרצת שלו עכשיו.

רימון היא תינוקת מדהימה ומקסימה.