סיפור לידה – לידה ראשונה עם קרוהן

* טריגר: תאורים חושפניים ולעיתים קשים…

סימנים ראשונים

זה היה במהלך השירות הצבאי שלי, כשהתחלתי לחוש כאבי בטן, זה היה שירות אינטנסיבי ומשמעותי, מלא באחריות (לפחות בעיניי).

בתחילה לא כל כך ייחסתי חשיבות, אך משכאבי הבטן החלו לחזור על עצמם ולהתגבר פניתי לרופא הגדודי, שהפנה אותי לבדיקות במרפאות הצבאיות.
הרופאים מיששו את ביטני והחליטו שאין לי כלום ושום דבר,
אני בטח מנסה להוציא פטורים ממיני מטלות (מה שלא היה קרוב בכלל למציאות),
אך מכיוון שהשירות עמד להסתיים לא חשבתי על להילחם ב”טחנות הרוח” הצבאיות.

עברו הימים, השתחררתי, והתחלתי לעבוד כמוקדנית ב144 (זוכרת מה זה בכלל?) –
עבודת משמרות, מנהלת מלחיצה, יעדים לעמוד בהם ובאווירת טרום לימודים אקדמיים, סיר הלחץ הלך וגבר.
יחד איתם המשיכו ואף התחזקו כאבי הבטן.

בפניות לרופאת המשפחה, עם הפניות לבדיקות שונות (ומשונות יש לציין) היתה גם הפניה לרופא “מומחה” ברפואה דחופה.
הוא הסתכל עלי, שאל מה אני עושה בחיים, וכשעניתי בדמעות של כאב ויאוש שבשבוע הבא אני מתחילה את הלימודים באוניברסיטה,
הוא חייך קלות ואמר: “כן, את עדינה, את ג’ינג’ית רגישה, כאבי הבטן שלך הם מהתרגשות לקראת הבאות.”

בדרך חזרה ממנו הביתה, בכיתי קשות לאימי, ” אני יודעת מהם כאבי בטן של התרגשות, זוכרת אותם מימי בית הספר לקראת מבחנים.
אף פעם לא ביקשתי פטור בגינם. אבל הפעם אלו כאבי בטן אחרים. כאלו עוד לא היו לי!
אני ממש סובלת ואף בדיקה לא מראה מה לא בסדר אצלי, ואף רופא לא מאבחן אותי בצורה נכונה”

לומדת להקשיב לגוף ולסמוך על עצמי

הסבל הלך והתגבר, בתחילה ניסיתי לאבחן את עצמי: טוב, את לפני מחזור (ברור שהתכוונתי לווסת ); טוב, את במחזור; אחרי מחזור…
טוב את רעבה; אולי אכלת יותר מדי…
אבל כשהימים נקפו והגעתי למצב שבו כל דבר שהכנסתי לפה, הגוף דחה אותו,
כשכאבי הבטן שיתקו וקיפלו אותי ולא יכולתי כבר לנשום, זעקתי שעכשיו אני רוצה לפנות למיון. הרגשתי שמשהו ממש לא טוב קורה כאן.

כמובן שאושפזתי. מלכתחילה במחלקה כירורגית. והתחילה סדרת בדיקות ארוכה ומתישה.
במהלכן הייתי בצום וללא משככי כאבים (על מנת שלא לטשטש את מקור הכאב), הגעתי למשקל 40 ק”ג, הכרתי כבר את כל הצוות הרפואי,
התלוצצתי איתם (כל עוד יכולתי), לכל שקית עירוי שקיבלתי קראתי בשם מאכל אהוב שאליו התגעגעתי,
הגעתי למצב שבו מאחת שמפחדת לראות מחט מתקרבת אליה, הסתכלתי איך מחדירים לי אותה לווריד.

בשלב מסוים כשהגישו לי, שוב, שמן קיק לשתות כדי לרוקן לי חומר ניגודי מהמעיים, עצרתי את כדור הארץ!
ואמרתי: עכשיו, אתם פותחים לי את הבטן ובודקים מה קורה לי שם, אם אף בדיקה או הדמייה לא מצליחים להמחיש לכם, בידקו עם העיניים והידיים.
ואכן כך היה, תוך זמן קצר הובילו אותי לחדר הניתוח (לאחר שהסבירו לי ולהוריי את התהליך, המשמעות והסיכונים).

שם ניתוח שנמשך שעות רבות, בו מצאו מעיים רקובים ומחוררים, הסתיים באמירה: טוב שלא חיכינו עוד יום, זו כבר היתה ממש סכנת חיים.
הוציאו לי מטר וחצי של מעי דק נגוע ו70 ס”מ מהמעי הגס שנשלחו לבדיקה פתולוגית.

ההחלמה היתה לא פשוטה, ארוכה ואיטית, במהלכה התפתחה דלקת בתפר הניתוח,
אז הוציאו את הסיכות ונתנו להפרשות הדלקת לצאת בצורה חופשית מהבטן הפעורה.
חזרה איטית והדרגתית לכלכלה מוצקה, כמו תינוק שלומד לאכול (רק שאת הטעמים כבר היכרתי לפני והתגעגעתי אליהם כל כך),
חיזוק הגוף ושיקומו, למידה איטית והקשבה מלאה למהן יכולות הגוף שלי, הצרכים שלו, התנאים שהשתנו,
אילו תרופות מועילות ואילו לא (בלשון המעטה).

אפשר להכנס להריון וללדת עם קרוהן?

הימים והשנים עברו ונישאתי לאהוב ליבי (וזה שהוכיח את נאמנותו ומסירותו לאורך כל התקופה הקשה הזו, שהיתה).
נכנסתי להריון, כשהייתי בתקופה בה הייתי בתקופת רמיסיה (הפחתה בתסמינים של המחלה),
די שלטתי בגוף והבנתי מה נכון לי ומה פחות, מבחינת אורח חיים ותזונה.
יחד עם זאת, החששות היו כבדים, איך תתנהג המחלה במהלך ההריון?
איך אגיע ללידה כשאני, עמוק בליבי יודעת שסף הכאב שלי נמוך,
אני כאבים כבר מיציתי!
את כולם.

אין לי כוחות להתמודד שוב עם כאבים.

ומה בנוגע לשליטה בסוגרים?
עד שלמדתי פחות או יותר כיצד לשלוט ביציאות (הבלתי צפויות שליוו אותי בתקופה שלאחר הניתוח)…
מה יקרה שם בחדר הלידה?
האם לקחת משככי כאבים או לא ואם כן, איזה?
ומה בנוגע לצוותים הרפואיים?
כמה אני אמור לבטוח בהם?
הרי מצד אחד הצילו את חיי, אך מצד שני, בהתנהלות בלתי אחראית, גרמו לי לזיהום שהסתבך.

עברנו קורס הכנה ללידה (מרתון סופ”ש של הקופה) בו סיפרו לנו מה קורה בחדרי לידה, איך נותנים אפידורל,
מהו קולוסטרום ועל אילו נקודות כדאי ללחוץ כדי לקדם את הלידה.

אפילו הגוף שלי, עם הקרוהן, יודע ללדת

בהגיע יום הלידה (יומיים לאחר מעבר דירה, לילה ראשון עם מזגן עובד),
מתעוררת בבוקר ורואה דימום,
מעירה גם אותו ומתחילים להתארגן לקראת יציאה (הוא מזכיר לי, כמו שביקשתי ממנו, להתקלח לפני שיוצאים לדרך, ידעתי שאהיה מבולבלת…),
דואגים לבייביסיטר לכלבה, כי מי יודע לכמה זמן נצא מהבית,
דואגים למפתח כדי שיהיה מי שיקבל את בעלי המקצוע שאמורים לעבוד אצלנו בדירה ומתחילים בנסיעה לכיוון בית החולים שנבחר.

בדרך, פתאום אני מבינה שאני מתחילה להרגיש משהו שמזכיר כמו פעילות רחמית, התכווצויות כאלו, וזה די חוזר על עצמו,
התחלתי לתזמן וואלה, זה כל חמש דקות מתחיל, באורך של דקה,
ממש כמו שאמרו לנו בקורס ההכנה, שזה הזמן להגיע לחדר לידה.
סימן שאנחנו בסדר מבחינת התנאים, התזמון וכל הכללים.

ההתרגשות מתגברת.
כשמגיעים למיון יולדות, עוברת את כל הבדיקות והתשאולים.
ופסק הדין לגבי הפתיחה: 3 ס”מ, מופנית לחדר הלידה.
נהדר.

בדרך לחדר הלידה, במסדרון מספיקה לחוות עוד 2 צירים,
מבקשת רשות מהמיילדות לעצור ולהישען על דלפק תחנת האחיות (כמה תמימות חחח) וממשיכה לכיוון חדר מס’ 5.
שם מתקבלת על ידי מיילדת חמה ומקסימה שרוצה לבדוק אותי שוב,
בעלי בינתיים רואה אותי בצירים ושואל: אולי תרצי אפידורל? חבל שתסבלי כך…
עניתי שתלוי עוד כמה זמן יש לי,
כי בינתיים אני מרגישה שאני מתמודדת היטב.

המיילדת בודקת ואני בפתיחה של 8 ס”מ (הלםםם)
ושוב הוא מציע לי אפידורל.
עניתי לו : לא זוכר מה אמרו בקורס ההכנה ללידה? מפתיחה 8 כבר לא נותנים אפידורל.
המיילדת מחייכת בצנעה ויוצאת מהחדר.

רגע, לא הבנתי, למה היא יוצאת מהחדר?
למה היא משאירה אותי לבד, אני הרי בלידה, לא?
מסתבר שיש לה עוד חדרים שבהם היא אמורה לטפל במשמרת הזו, ויולדת נוספת שצריכה אותה בדיוק עכשיו.
נשארנו רק שנינו בחדר, תמימים… ולא כל כך יודעים.
הזמן חלף והצירים מתגברים.
לפתע נכנסת חבורה של רופאים, מבקשת רשות להשאיר סטודנט בחדר.
הסכמתי. בתנאי שהוא לא נוגע בי, אמרתי.
נכנס רופא צעיר, כחול עיניים ויפה מראה, ממושמע, לא מתקרב ונצמד אל הקיר.

להתמודד עם המבוכה, הכאב והפחד

הצירים מתגברים, אני מתחילה להרגיש לחץ קוראת שוב למיילדת, ואכן, פתיחה מלאה.
הראש עדיין גבוה, והיא, המופלאה מנסה להציע לי תנוחות מתנוחות שונות: אולי תעמדי על 6 על המיטה?
(ואני נבוכה, מה דוגי סטייל? לא נעים לי…),
אולי תעמדי ליד המיטה, ותישעני עליה, כוח הכבידה יעזור?
(ואני מפוחדת, מה יקרה אם תיפול התינוקת על הרצפה?),
אז הגענו לתנוחות על גבי המיטה, שכיבה על הצד, על הגב וצירי הלחץ הולכים גוברים.
נסיונות לחיצות שמקדמות את הראש בתעלה, אך בקצב איטי, איטי מדי עבורי,
הכאבים גוברים (ואני, הרי סף הכאב שלי נמוך, כך חשבתי), עייפה וחלשה מכדי ללחוץ,
פתאום מתקרב אלי הסטאז’ר עם מטלית לחה ומנגב לי את המצח,
בעלי מהצד השני מעסה לי את הגב, וזה נעים ומרגיע ונותן לי מוטיבציה,
אני מרגישה שדואגים לי, שתומכים בי, שממש רוצים לעזור לי,
אם רק היו יכולים ללחוץ במקומי…

לפתע נכנס רופא.
גבוה, גדול, מפחיד: אם היא לא יולדת תוך 20 דקות, יהיה כאן וואקום. ו
אני נלחצת.
זה, האמת, היה הפחד הכי גדול שלי.
ידעתי כל חיי שלידת ואקום או מלקחיים היא מתכון לאסון (מסיפורים שהכרתי בילדותי), ואמרתי לא, אני נותנת כאן פייט.
הסתכלתי על השעון בכל רגע אפשרי ולחצתי.

לגלות את הכוחות שבי, ללמוד להאמין מחדש בעצמי

לחצתי בכל כוחי, גייסתי כוחות עצומים, כדי לא לאפשר לזה לקרות, קראתי לתינוקת בקול רם, ואמרתי לה, שזהו, הגיע הזמן.
אני אעזור לה לצאת, אבל היא גם חייבת לעזור לי.
זה היה חזק ואינטנסיבי, המאמצים היו כבירים, לפתע המיילדת מצעיה לבצע חתך, כדי לעזור לה לצאת.
הייתי כל כך עייפה וכאובה, רציתי להיות כבר אחרי, רציתי כבר לראות אותה ולאחוז אותה בין ידיי,
שכל החששות מחתך יזום, במקום הכי אינטימי, הושמו בצד והסכמתי, העיקר שהתינוקת תהיה כבר בחוץ.
ואכן כך היה, ברגע אחד מופלא (חצי שעה מאז שהרופא האיום איים) והיא עליי.
עור לעור, נושמת את נשימותיה הראשונות, הרטובות והחלקות, ואני לא מאמינה,
מריחה אותה, נושמת אותה ואיתה. מרגישה את חום גופה, מרגיעה את בכייה. מתחברת אליה וקוראת לה בשמה. ההתרגשות עצומה.

המיילדת מציעה לו לחתוך את חבל הטבור, זה מרגש, ממש. סימבולי כל כך.

פתאום שוב, צירים נוספים, מוציאה את השיליה.
בדיקה נוספת מראה שנשארו שאריות, צריך לבצע רביזיו, ובאותה הזדמנות גם לתפור.
מוציאים אותו ואותה מן החדר (כנראה לתינוקיה ובדרך להראות למשפחה שמחכה לי בחוץ). נותנים לי חומר מאלחש, כמה כיף לחזור לישון.
אחרי כמה דקות מתעוררת כחדשה, בכל זאת 3/4 בטן ירדה ואני כבר אמא. טריה. עוצמתית. כל כך הרבה פחדים ומחסומים צלחתי בלידה אחת.

מי יכול עלי עכשיו??