תמיכה באובדן הריון ובהריון שבא אחרי- רחל שפיץ
הדברים שיכולים לעזור בהתמודדות טובה יותר עם ההפלה ואובדן ההיריון
- יכולת בחירה. ויש פה הרבה מקום לבחור,
איך תתבצע ההפלה האם להתערב או לא,
קבורה (שאלות בנושא אפשר להפנות לרב בית החולים)
האם לראות או לא. (לוודא שמצלמים בכל מקרה) - יחס אנושי, שמביע הזדהות עם הכאב, ניגש לנושא מתוך אמפתיה.
- מקום לכאב, זמן להתאבל.
- שיהיה את מי לשאול מבחינה מקצועית מה נכון לכל שלב .
- תמיכה מהסביבה , לספר למי שיכול לעזור. לתת תחושה שהיולדת לא לבד בתוך זה, לשאול מה שלומה, לוודא שהיא יוצאת מהמיטה.
- לגבי ההתמודדות של הבעל, לנסות להבין איפה הוא ביחס למה שהיה "זה שחווינו את החוויה ביחד,לא אומר שחווינו אותה באותו אופן, וזה בסדר גמור"
להריון שאחרי
ומהר מאוד מגיע ההריון שאחרי,
והוא בא עם המורכבות שלו.
קושי לעכל את עצם ההריון, ללכת לרופא בפעם הראשונה, לספר שוב .
טריגרים- השבוע של ההריון שבו היתה ההפלה, אם זה היה לקראת סוף ההריון זה קשה עוד יותר כי הלחץ מלווה את כל ההריון,
התאריך שבו היתה אמורה להיות הלידה הקודמת.( התל"מ).
אין ממשות של ההריון. זה אמתי או שאני מדמינת.
הקצב המהיר של הגוף שנכנס להריון שוב לעומת הנפש שעוד לא עיכלה את הכל.
משהו בנורמליות הפשוטה של הריון שווה חיים שווה ידיים מליאות, שווה בריאות התערער.
האם הגוף שלי יחזיק הריון, האם הפעם זה יצליח?
וכאן העבודה של מי שתומך ביולדת
לתת מקום לחוסר הנורמליות הזאת, לתקף את ההרגשה הזאת,
ומצד שני לנסות להחזיר את תחושת הנורמליות –
האם הגוף ידע להיכנס להריון? האם היו הריונות שעברו בשלום?
מה כן נורמלי. מתי כן אפשר לסמוך על הגוף.
ועוד דרך חזקה, כשהמוות נמצא על פני השטח לתת יותר מקום לחיים, לחוות, להנות, לצאת אל הטבע,
מה נותן לך תחושה שאת חיה, מה מחיה אותך?
להיות מוזנת ברמה הפיזית- לאכול, לנוח.
עוד דבר שצריך לשים לב אליו, מבחינה גופנית הגוף נמצא במצב של הריון ארוך, יכול להיות לפעמים מעל שנה,
(הרבה פעמים כניסה להריון הבא תתרחש מאוד מהר) זה משפיע על רצפת האגן על מאגרי הברזל על היציבה בכלל.
לקראת הלידה–
לברר עם היולדת איפה היא נמצאת ביחס להריון הקודם,
האם חשוב לה לידע את הצוות הרפואי על מה שהיה, אולי היא רוצה שאת תיידעי.
לשאול אותה במהלך הלידה אם היא חושבת על זה.
האם הלידה מתעכבת בגלל מה שהיה, או שהיא כבר אחרי, ולא רוצה להעיר את השדים מתרדמתם.
האם היא רוצה ללדת באותו בית חולים?
לשים לב האם החוויה היתה טובה לה, או שהיא תחווה פלאש בק.
אצלי זה הרגיש סגירת מעגל להגיע וללדת באותו בית חולים,
ולבוא למחלקת נשים עם התינוק ולהגיד תודה על מה שהם היו עבורי.
לנסות לברר האם היה תהליך של עיבוד והשלמה עם מה שהיה ואם לא אז לעשות.
לפתח שיח רגשי שנותן מקום, מאפשר לדבר על הפחדים, על הרגשות, לנרמל.
לתת תחושה שזה בסדר לשהות גם בתחושות היותר מאתגרות.
לברר מראש מה לעשות אם עולה הנושא של האובדן, מה היא רוצה שאת תעשי מה יעזור לה.
עבודה של חיבור לכאן ועכשיו, מגע מקרקע, הנאה מרגעים קטנים.
אפשר לעשות עם הקלפים שלי עבודה בהקשר של לעורר שיח רגשי,
לבחור משפט שהיא מתחברת אליו שמבטא את ההרגשות שלה.
בלידה עצמה
כמה שיותר להחזיר שליטה אל היולדת, מה היא רוצה מה יעשה לה טוב.
אם יש ירידות בדופק אז לעדכן גם כשזה מסתדר.
לא רק להשאיר בשלב של הלחץ.
סיטואציה שיש הרבה אנשים בחדר מלחיצה, ומכניסה לסרטים כל יולדת וקל וחומר יולדת שעברה אובדן.
לתת מקום לצד הרגשי,
הרבה פעמיים יהיו צירים שמתחילים ומפסיקים או מציאות של פתיחה שבאה הולכת.
בלידה שלי ממש זה היה ככה, ירידת מים, צירים, הפסקה, פיטוצין, צירים ירידות בדופק וחוזר חלילה.
ועד שלא אמרתי בפירוש שמה שמטריד אותי זה התמונה של התינוקת מפעם שעברה והפחד שזה יקרה שוב, לא התקדמה הלידה.
מן מחשבה של בפנים הוא חי, לא יודעת מה הוא יהיה כשיצא.
גם כאן יכול להיות שימוש בקלפים כדי להעלות למודעות מה שנמצא בתת מודע.
להחזיר אמון בגוף, את יכולה, את יודעת ללדת.
לאפשר להיות " חלשה" את לא במלוא הכוחות שלך, וזה בסדר לקחת אפידורל הפעם, או למצוא דרך להקל,
זה בסדר שהלידה תיקח יותר זמן מהרגיל, ובכלל את בסדר.
לעדכן את הצוות אם היולדת רוצה בכך.
להשמיע את המוניטור בקול חזק,
שיהיה לו נוכחות בחדר ואולי אפילו אפשרות של ניטור רציף- עדיף מוניטור אלחוטי, אם זה משהו שעושה טוב ליולדת.
לי זה מאוד עזר.
היה לי שלב של התקף חרדה בתוך הלידה שממש הרגשתי שאם אני אעצום עיניים אני אעלם,
ומה שעזר לי שם- היה האמירה של הצוות, את יכולה לשקוע זה בסדר.
העיסוי שהדולה שלי עשתה לי והידיעה שאני לא לבד.
בעלי היה מאוד נוכח שם איתי. טינקטורות של ד"ר קי מאוד עוזרות למצב כזה ,
עיסוי מקרקע על כל הגוף, החזקה של כפות הרגליים.
להיות עם יד על הדופק גם לגבי האחרי הלידה, שלא נכנסים לדכאון,
כי יש פער בין ההתרגשות של החברה לבין התחושה של האבל שעוד קימת אצל חלק מהיולדות, והכאב על מה שהיה.
והכי חשוב לזכור שהדרך לתמיכה הכי טובה היא להיות עם היולדת בתוך הכאב,
לשאול אותה, יש משהו שאני יכולה לעשות עבורך? מה יעשה לך טוב? ולאפשר לה להיות בו.
מאחלת לכולכן שתמיד תצליחו להיות מי שמדליק את האור ונותן תקווה גם במצבים האלה.
אני כאן לכל שאלה בנושא: רחל שפיץ, 052-5506197, shpitzim@gmail.com
