הצירים לא מגיעים

שבוע 38 והצירים לא מגיעים
שבוע 39 ואין צירים
שבוע 40 ואין צירים
שבוע 41 והצירים לא מגיעים…

לפעמים, קורים המון דברים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא מרגישות כרגע.

משתפת אותך במחשבות של סתיו, שאולי יעזרו לך להסתכל קצת אחרת על ההמתנה לצירים.

אני מסתכלת על האדמה היבשה ביער שבקצה השכונה שלנו, מתחת לעצים יש משטח של עשבים יבשים, קוצים צהובים, אבנים. הכל נראה מת. עגום.
הייתי שם באביב ולכן אני יודעת,
שמה שנראה לי יבש הוא מצע עשיר למיליוני הזרעים הקטנים שמסתתרים בכל חריץ, לפקעות, לבצלים. שביום אחד של גשם טוב יצאו אלפי נבטים זערורים ירוקים ורעננים, שאחרי עוד כמה ימים של גשם היער יהיה מכוסה במרבד רך, יפהפה ומזמין ושבלי שאשים לב יצאו שם המון פרחים מכל הסוגים, מכל הצבעים, קטנים, גדולים, עדינים או חזקים, נפוצים ונדירים.
בתוך כל הזרעים האלה יש כמה זרעים רציניים – מהם ינבטו עצים שילכו ויגדלו עד שיגביהו הרבה מעלי.
בעצם, גם ברגעים אלה, ולאורך כל הקיץ, כשנראה היה שכלום לא זז, שכלום לא משתנה, שזה ישאר כך תמיד, היו צמחים שהכינו כבר את עצמם, שהזינו את עצמם, הנמלים, החרקים, והפרות דישנו את הקרקע, טיחחו, אווררו, הפיצו זרעים מהמקום בו היו למקום חדש.

ואנחנו, בדיוק כמוהם. גם כשאנחנו נראים לעצמנו, גם כשאחרים נראים לנו, הכי עלובים, עצובים, נמוכים, ריקים, חסרי כל – מתחת לפני הקרע שלנו מחכים המון זרעים שיתחילו לנבוט ברגע שהתנאים יהיו מתאימים. שעם גשם חיוכים ראשון יהפכו ינסו להעיז ולצאת, שעם אמון יעיזו לגדול, שעם אהבה יוציאו פרחים, שעם קבלה ותמיכה יבשילו לכלל פירות עסיסיים ומלאים כל טוב. שבין כל הזרעים האלה אולי יש בנו אפילו עץ, או כמה עצים, שלא האמנו שיכולים לצאת מאתנו אבל הם שם. ממתינים רק שנראה אותם, שנשקה ושנשקיע בהם.

ולפעמים, כשנדמה לנו שאנחנו בתקופה של תקיעות, שלא קורה כלום, ששום דבר לא זז, שאנחנו לא מצליחים להתקדם, שאנחנו לא יודעים מה יקרה ולא יודעים מה לעשות ומרגישים חסרי חיים, צריך לזכור שאנחנו בתקופת דגירה.

כמו ביצה של ציפור, כמו גולם של פרפר, כמו אדמה בקיץ, כמו שלב לטנטי או “עצירה” בלידה, משהו שם בפנים, בנסתר מהעין, בבלתי ידוע, קורה. מחשבה טורדנית מטחחת את התפיסות הישנות שלנו כדי לפנות מקום למחשבה חדשה, חלום שהתעבר בתוכנו מתעבה ותופח, נקודות מבט זזות ממקום אחד לאחר, אמונה אחת משתחררת כדי לתת לאחרת להשתקע.

ומתוך ההבנה הזאת, להיות סבלניים לתהליך שקורה גם אם הוא נסתר מאתנו, לקבל את הזמן שלפעמים צריך בשביל לצמוח ולהשתנות, להאמין שהכל בסדר, שהדברים קורים גם אם אנחנו לא יודעים איך ולמה, לסלוח על זמנים של התכנסות, של עייפות, של פחד. לא לחפש מה לא בסדר או השתבש, פשוט לקבל את זה, כחלק ממחזור העונות, כחלק ממחזור החיים.