שי הלל- סיפור לידה
בוחרת לשתף במסע הלידה האישי שלי ושל שי בתי הקטנה, לפני כמעט 5 שנים. היריון שהעניק לי במתנה ילדה קטנה
ומטריפה שביקשה ממני להקשיב ללב עם כל המורכבויות שבכך. הלידה של שי הולידה גם את מי שאני בוחרת להיות
היום – מלווה נשים בהריון, מטפלת מים לנשים בהריון ואחות במחלקת יולדות.
בלידותיי זכיתי לשתף שתי נשים מלוות שעטפו, אהבו, האמינו ולימדו אותי על כוחה של נשיות ואמהות. הכח שהן טמנו
בי מלווה אותי עד היום- החיוך, המבט, המילה הטובה והיכולת שלהן לראות אותי ולאפשר לי להיות אני כמו שאני.
סיפור הלידה של שי מלמד בעיקר שליווי טוב, מעמיק ורציף מאפשר מרחב לידה בטוח לא משנה באיזה מקום פיזי
הלידה תתקיים.
משחררת לעולם בפעם השנייה את סיפור הלידה של שי הלל, 15.10.10.
גילוי ההריון היה מפתיע מעט,משמח,חצי מתוכנן חצי לא אבל כבר אז זה היה נראה טבעי, נכון, וללא דרמות. כבר אז
שי הייתה נוכחת בדרך שלה ,פשוטה, כהמשך טבעי של החיים.
ההריון כבר מתחילתו היה מלווה בפחד ובחרדה שהתעצמה ככל שההריון התקדם, הרגשה שלא הכרתי בהריונות
הקודמים. הרגשתי שאני נושאת את עול העולם והעצב שמלווה אליו. הרגשתי את הזקנה. הסתובבתי כבדה נושאת
מטען של עבר,של דורות, משהו הרבה יותר גדול ממני. הרגשתי את המוות מקיף אותי כל הזמן, כאילו אומר לי תכף
אני בא אלייך. הייתי בטוחה אבל באמת באמת בטוחה שאני הולכת למות. ועם הידיעה הזו הסתובבתי בבטן. וזה גם
מה ששחרר אותי , נתן לי חופש לעשות “דברים אחרונים”. לא קבעתי כלום לאחרי הלידה , כל ההכנות ללידה היו
מלוות במחשבה הקשה הזו. עם הידיעה הזו ובניגוד לקולות מהסביבה ול”שכל” הישר התפטרתי מהעבודה שנעשתה
קשה ובלתי נסבלת עבורי, הקדשתי את כל כולי לבית, להנאות הקטנות, לקפוץ לבור מעיין מבלי לדעת איך לצאת ממנו,
לנסוע לקמפינג בשבוע 39 ,לקפוץ לירדן עם בטן של חודש תשיעי . היית צריכה שאפנה לך את כל כולי, שאהיה רק
שלך דרך זה שאהיה נאמנה לעצמי, בשביל שתוכלי לצמוח ולגדול בתוכי עם כל החכמה השבטית שבך. אלו היו סימנים
ראשונים למי שאת בשבילי.
ההריון הלך והתקדם והוגדר בסיכון- כי היו לך 4 כלי דם בחבל הטבור במקום 3) חבל טבור מעובה) וגם כי בדיקת
חלבון עוברי ה HCG שלך היה גבוה -סיכוי גבוה יותר לפתח רעלת ואי שגשוג עוברי. מכאן מתחילה מסכת בדיקות
ואולטראסאונד. בכל בדיקה הלב אומר שאת כל כך בסדר שכל זה מיותר לחלוטין אבל צריך לעשות כי זה מה
שאומרים….למרות ההגדרה החדשה “בסיכון” אני מחליטה שאותך אני יולדת בבית כי אין באמת סיכון.
אז למי לפנות? מאיה בבית לחם הגלילית? רות הדולה? אולי בכלל צריך בי”ח הפעם? אז בבית? בקיבוץ?? והנה אני
מוצאת את עצמי בחיפושים אחרי פנטזיה מושלמת שהיא לא אני, מחפשת ומחפשת, יוצאת מעצמי, מתהפכת במיטה
בלילות והלב לא נותן מנוח. את מחזירה אותי לפשוט, למדויק. את מאפשרת לי להתבלבל, ומחזירה אותי למרכז.
בחרתי שאותך אלד יחד עם מאיה ורות בבית. ושוב עולות התהיות והשאלות, והתסריטים השונים. השאלות מתישות
ומעייפות. מוצאת את עצמי מחליפה וילונות לוילונות כהים- אטומים ממש ש”חס וחלילה” לא ייראו מה שמתרחש בבית
בזמן הלידה. והנה אני רוצה לעצב מחדש את הבית , ומנסה כל הזמן שהבית יהיה מסודר שאם הלידה תתחיל יהיה
נעים להיות פה, ומדמיינת איך אני יולדת לבד בחדר, בחושך , עוצרת את הקולות שיוצאים ממני רק כדי שלא יישמעו
שלא יידעו שמשהו נפלא קורה פה. בתוך תוכי רוצה חופש, רוצה להשתחרר מכבלי הלא נעים ורוצה מאוד שהחופש
הזה יהיה בבית אבל מפחדת להחליט אחרת…..את כבר בחרת את הדרך שלך לתת לי להקשיב לעצמי ולעצמך. את
מכוונת אחרת.
והנה יום שישי מגיע. שעת ערביים, אווירה קדושה , שקטה ופשוטה, הבית נקי והמקרר מלא. הרגשתי שאני חוזרת
לנשום בקצב אחר, שיש בי שלווה אמיתית, השלמה ונינוחות כמו שמתארים שקיים לפני “סוף”. אוריה ויעלה צחקו
וחיבקו אותי כל אותו צהריים, קפצנו והתגלגלנו במיטה והיה כיף. אוריה ביקש שנדליק נרות שבת ונשיר שירים לקבל
את השבת. הם הזמינו אותך לבוא מבלי שידעו- כלת השבת. ואת נענית לבקשה. הרגשת שטוב פה.
צירונים קטנטנים החלו להגיע לפני א.ערב , צירים לא סדירים, שונים בעוצמתם, באים ונעלמים. אני עם עצמי ואיתך.
מסמסת לרות ולמאיה שמתחיל משהו אבל זה לא נראה לי כמו הדבר האמיתי, אבל שיהיו בהיכון. בלילה של שישי אני
מתיישבת לסיים לתפור את התיק החתלה שלך, הצירים כבר משפיעים על הריכוז ונועם בא לעזרתי והנה אנחנו
מוצאים את עצמנו תופרים ומעבירים את הצירים. ב 00.1 בלילה דימום, מתקשרת למאיה לוודא שזה נורמלי. היא
מרגיעה וממשיכה את הלילה. יש צירים אבל הם לא מתחזקים. חושבת שאולי כדאי שאנסה לקדם את הלידה אבל
מחליטה להיכנס למיטה ולנסות לישון. אני רוצה ללדת בלילה או לפחות לפנות בוקר אבל זה לא קורה…הבוקר מגיע
ואני מתעוררת מציר חזק. ההורים שלי בדרך מירושלים וגם רות הדולה כבר בדרך. רות מגיעה מאפשרת לי להיות עם
עצמי בחדר, נותנת לי את החופש והמרחב אליו אני משתוקקת. אוריה מתעורר לריח העוגיות שנועם אופה. ואני כבר
מתחילה להתכנס יותר ויותר.
ההורים שלי מגיעים ויחד איתם אמא של נועם…ברגע שאני רואה את אמא שלי המים משתחררים . רות מבקשת מכולם
ללכת ולא להישאר לקפה של שבת בבוקר. אני נכנסת לשירותים ויודעת בתוך תוכי שהמים מקוניאליים. ואכן הם
היו….מים עכורים מאוד, ירוקים, חומים ודמיים. איתות שלך ואני מקשיבה- אני יוצאת ומודיעה שנוסעים לבי”ח. את
רוצה אותי משוחררת ,מחוברת רק אלייך, את רוצה אותי נקייה, את רוצה את כל כולי שלך, בלי וילונות כהים, בלי מה
יגידו השכנים, מקום ניטרלי. את מובילה אותי לבי”ח בנצרת שם נפגוש את מאיה. לצלילי הכנסייה וקולות המואזין .
בשבוע קשה של אינתיפדה ופיגועים את מביאה אותי בשערי השלום עם אמונה מלאה ושלמה בטוב של האדם. באוטו
הצירים מתגברים מאוד, מגיעים לבי”ח לתוך אמבטיה כאילו רק אני את ואלוהים נוכחים בבניין. את משחררת אותי
למקום אחר, קולות מקהלה גבוהים יוצאים ממני, שרים לך שירי הלל, מתפללים לכבודך- בואי רכה, טובה וקדושה
לעולם. והנה את מגיעה יפה כלבנה. אני אוחזת את גופך החלקלק בידיי ומביאה אותך אליי, עם שכבות של מקוניום
המכסות את עורך הלבן הטהור, עינייך פקוחות וטובות, מבשרות על הצניעות, על כוחה של האינטואיציה וההקשבה של
הלב, על הנאמנות לעצמך. ובכית בכית בכית, בכית בשביל שתינו. מחוברות זו לזו לכמה שעות, כולנו מספיקים לנוח
מנוחת שבת טובה- בזכותך. כבר באותו הערב חוזרים הביתה וממשיכות להתכרבל כל הלילה יחד.
קראנו לך שי על שם סבתא רבא יהודית (שישה יהודית)
מודה לנשים הנדירות,המלאכיות, מאיה ורות שליוו אותי בדרכי לפגוש אותך , לאוריה ויעלה על שאפשרו מרחב חדש
לקבל אותך ולנועם איש האמת שלי. תודה.